בין השנים 1999-2009 בבריטניה, 82,429 גברים בגילאי 50-69 שנים עברו בדיקה לאנטיגן מסוים לבלוטת הערמונית (Prostate Specific Antigen- PSA), מהם 2,664 אובחנו עם סרטן ערמונית מקומי. מבין גברים אלו, 1,643 גויסו למחקר לצורך הערכה של יעילות הטיפול. המטופלים הוקצו אקראית לקבוצות טיפול שונות; 545 להמשך ניטור פעיל, 553 לכריתת ערמונית ו-545 לטיפול קרינתי.
עוד בעניין דומה
תקופת המעקב החציוני עמד על 15 שנים (טווח של 11-21 שנים). התוצא העיקרי שנבדק במחקר היה הבדל בין הקבוצות בהתייחס למוות מסרטן ערמונית. התוצאים השניוניים כללו מוות מכל סיבה, המצאות גרורות, התקדמות המחלה והחלת טיפול להפחתת אנדרוגן.
המעקב הושלם עבור 1,610 (98%) נבדקים. ניתוח ריבוד הסיכונים הדגים כי יותר משליש מהגברים הדגימו מחלה בדרגה בינונית-גבוהה.
תוצאות המחקר הדגימו כי 45 (2.7%) נבדקים מתו מסרטן הערמונית; 17 מהם (3.1%) בקבוצת הניטור הפעיל, 12 (2.2%) בקבוצת הטיפול עם כריתת ערמונית ו-16 (2.9%) בקבוצת הטיפול הקרינתי (p=0.53 עבור ההשוואה הכללית).
מוות מכל סיבה אירע ב-356 גברים (21.7%) עם מספר זהה של מקרים בכל קבוצה. גרורות התפתחו ב-51 גברים (9.4%) בקבוצת הניטור הפעיל, 26 (4.7%) בקבוצת הטיפול עם כריתת ערמונית ו-27 (5%) בקבוצת הטיפול הקרינתי.
טיפול ארוך טווח להפחתת אנדרוגן הוחל עבור 69 גברים (12.7%), 40 (7.2%) ו-42 (7.7%), בקבוצות הטיפול השונות בהתאמה. התקדמות קלינית אירעה עבור 141 גברים (25.9%) בקבוצת הניטור הפעיל, 58 (10.5%) בקבוצת הטיפול הניתוחי ו-60 (11%) בקבוצת הטיפול הקרינתי.
בקבוצת הניטור הפעיל, 133 (24.4%) נותרו חיים בתום תקופת המעקב המלא ללא טיפול עבור סרטן ערמונית. רמות PSA בבסיס, דרגה או שלב הגידול או ציון ריבוד הסיכונים לא השפיעו על תמותה מסויימת לסרטן ערמונית. לא דווחו על סיבוכים המקושרים לטיפול בתום 10 שנים.
מסקנת החוקרים היתה כי בתום 15 שנות מעקב, תמותה מסוימת לסרטן ערמונית היתה נמוכה ללא קשר לטיפול המוקצה. כיוון שכך, בחירת הטיפול כרוכה בשקילת יתרונות אל מול חסרונות המקושרים לטיפולים שונים עבור סרטן ערמונית מקומי.
מקור:
תגובות אחרונות